״ידיי אינן מכתיבות לי את הלמות ליבי
אצבעותיי אינן מציירות לי את כישרונותיי
הצבע לדידי הוא הצבע שבי ואני מטבעי
ממירה גוונים״
ארבע השורות הללו נכתבו בהיותי נערה צעירה, השיר מבטא חיפוש וסקרנות תמידי שלי כציירת.
בתהליך היצירה אני שואפת להביא את הציור לחוסר שלמות, בעיני שלמות מייצגת את הידוע מראש. הצבעים שלי ראשוניים, מידיים, משיקים האחד לשני, כאילו כל כתם נלחם על מקומו. ואפילו אם ברשותי בד עצום ממדים הוא יתמלא עד הקצה, כשאין גבולות והמסגרת נפרצת נוצר חופש ושחרור, ככה יצירה נולדת וחלום מתגשם.
בחיים אנחנו תמיד נמצאים במסגרת, גם אם נדמה שמצליחים לפרוץ ממנה, או לבנות מסגרת חדשה, אנו נשארים תמיד בתוכה. לכן, אני מעדיפה שהציורים ידברו בעד עצמם ולא אני את עצמי, בטח שלא בגוף שלישי במלים הנחבאות של הכותב. ההסתכלות הינה סלקטיבית ובעיני המתבונן. לעיתים המלים יוצרות מבנים שלא תורמים לאומנות כאומנות, ההסבר גורע מהחוויה הראשונית. הבד הלבן מביט בי בחד מימדיות ואני מרגישה כמו סופר הכותב על דף את המילה הראשונה.
כאוטודידקטית שהמערכת הגבילה את יצר הציור הטבעי שלי, תמיד התבלטתי בחוסר התבלטות.
קיים דיסוננס מעניין בין חיי המופנמים לבין הצבעים האקספרסיוניסטים המתפרצים, משוחררי הרסן, מלאי צבעוניות, חיים ומקצב משלהם. לצייר עבורי זה קודם כל המכחולים והצבעים, זה ריח הטרפנטין החזק, ושמן הפשתן בגלריה. זה להסתובב סביב כן הציור במשך ימים שלמים ולדעת בדיוק מה צריך להתרחש כרגע על הבד, אני מוצאת את עצמי שקועה ביצירה לעיתים עד אפיסת כוחות.
תנועה ושינוי, זה המקצב, מין סדר מובנה בבלגן. ציור מתחיל באי ידיעה, ומסתיים תוך כדי השתנות מתמדת. בסופו של יום אני מניחה את המכחול במקומו, והחתימה משורבטת אחרי ימים רבים שהציור כבר יבש. הצבעים הראשונים הזועקים אליי הם לב העניין, זו החוזקה הנוצרת שעלייה אני מניחה שכבה, צורה וכתם, עד שנוצרת קומפוזיציה ותנועה. כמו פעימות התוף, שממנו בוקע מקצב פועם של חיים.
אני פועלת בסטודיו באזור השרון ומציגה את עבודותיי בגלריה שבביתי. אני ציירת עשרות שנים, לימדתי קבוצות ציור לאורך השנים, למדתי תולדות האומנות, ולימודים בבית הספר הגבוה לציור קלישר בתל אביב.
שירלי מוסרי